זהירות סמים

בוקר יום ראשון,  השמש זורחת, עננים כמו ציור על שמיים, הלב מתרונן ואני שם פעמי לתחנת האוטובוס, הזדמנות נהדרת לצאת מן הבועה ולחוות את עם ישראל שבט אחים גם יחד. הדלתות נפתחות ואני בפנים. האוטובוס שועט על הכביש גורף ואוסף את אחיי הישראלים ואני ממש נהנה, אך אט אט האווירה הופכת דחוסה, אנשים נדחקים, האישה ליידי מועדת החוצה וצעקות מתחילות להשמע כי כולם רוצים לעלות, אך אילו שכבר בפנים מעדיפים לדחוף את האחרונים החוצה, אף אחד לא מוותר ונראה שכל ישראל עומדים על הקצה וכמעט נופלים; פנקיסטים, זרוקים, רוחניים, אנשי מכירות, סטודנטים,מרוקאים, אתיופים, רומנים, צעירים, מבוגרים כולם בעיסה אחת מנסים למצוא מרחב לנשימה. המתח עולה, הטונים ופרצופים נחמצים, אנשים מהורהרים  מביטים על רחוב סואן שמזכיר את חייהם הדחוסים, מלאי פיח וקשים לנשימה. חילופי דברים שמתחילים בהערה והופכים לשד עדתי גדול, כזה שמזכיר לי תקופות רחוקות, הצעקות מתגברות וכל האמת יוצאת לאור- פה כולנו שורדים, קשי יום, עסוקים בדאגות קטנות שממלאות את החיים, ילדים, פרנסה, מערכות יחסים, כעסים, כל אחד לעצמו, לא שבט, לא אחים ובטוח שלא יחד. אך פתאום ברדיו הקריין מבשר על נסיונות לדקירה ושוב האינתפידה מציצה, הנהג מגביר את הווליום וקולו של האיש עם השער הסגול מהדהד, הס מושלך, המידע עובר בליחשושים ומחשמל את כולם ופתאום האווירה משתנה, שוב כולם חברים ושוב יש רעים ואנחנו הטובים והדחיסות הופכת חמימה, ואישה מבוגרת מבקשת את השקט להתכרבל במילים, לשכח את צרות היום, להתנחם בצרת רבים.  מה לעזאזל קורה פה? איך אנשים החליפו את עורם? אנחנו זכיזופרנים?

מתקדמים ומתנוונים

זה הכל התחיל בילדותי, אולי בן 6 כאשר השכנים קיבלו את הטלוויזיה הצבעונית החדשה. בהתחלה היו אלו הצבעים שהפתיעו אותי, העולם לא שחור לבן?  אך מה שהיה מושא קינאתי זו הקופסא השחורה שנלוותה לטלוויזה, מפלסטיק, קטנה לא מתיימרת וממנה מזדקרים בגאווה שני כפתורי כסף מסנוורים בגודל של לירה, אחד להעביר ערוצים והשני לשלוט בווליוום. נפלתי, שיא הטכנולוגיה, במשך ימים ארוכים ניסיתי לשחזר את הפלא במעבדת האלקטרוניקה שאבא קנה לי. השלט היה השיא...לשבת על הספה  ולשלוט בעולם.
אך מאז שלטים כבר לא עושים לנו את זה, שנצטרך ללחוץ על כפתור? חוצפה, מי מעז לדרוש,  מספיק להזיז את העניים ובקרוב באמצעות המחשבה בלבד. תחשבו שפעם היינו עולים במדרגות , או שהיינו צריכים להעביר הילוכים, ואם באוטומט קשה לנסוע , אל חשש גוגל תדאג שלא ננהג בכלל. עבודות בית?  לטטא? מה פתאום I robot כבר ידיד ותיק , אפילו לקום להדליק את האור זה כבר מאמץ יתר, האינטרנט יהפוך להיות של כל הדברים והמוח הטכנולוגי לא ישקוט עד אשר נהיה מרותקים למיטה ונתפעל ממנו את העולם (או שהעולם יתפעל אותנו) ....פסגת השאיפות האנושית: "לך אל הנמלה עצל, למד דרכיה ותתנון בצל" הגוף? תכלס, מי צריך ?
אבל זה רק מישור אחד, מה עם היכולת השכלית, הקוגנטיבית, הזיכרון, הקשרים האנושיים? זוכרים פעם שהיינו זוכרים מספרי טלפון? כנראה שלא.  אבל מה זה מספרי טלפון לעומת ויקיפדיה או גוגל גלאס, למה צריך לזכור בכלל משהו? לעבד מידע? אם במבט תקבל את כל המידע שצריך, תעבד אותו ותקבל כל תשובה לשאלתך וגם לשאלת חבריך.
בכלל גוגל יכולה להגיד לך מה המידע שאתה צריך, על פי פרופיל החיפוש שלך, המקומות שאתה מבקר בהם, גם ברשת וגם בעולם. היא כבר תנגיש לך את המידע שלא חלילה תפעיל את הגלגלים בראש לנסח את השאלה, היא כבר מנוסחת.
והריכוז? אחד הכלים האנושים הכבירים שאיפשרו ומאפשרים גם היום דרך אגב, ליוצרי הטכנולוגיה פורצי הדרך ומנהיגים,  להגיע לפסגות האנושיות, מתדרדר אצל ההמון. דעתנו מוסחת משניה לשניה, התראות, מיילים, תמונות, כותרות, ציחקוקים, לייקים ומלא דרמות קטנות שלא מאפשרות להיות במקום אחד יותר מכמה דקות אם לא שניות. לקרוא ספר? למי בכלל יש כח אם אפשר להסניף סרטון ביוטיוב.  לא לחינם יצרני הריטלין בעולם חוגגים, אנחנו כבר לא מסוגלים!
הכל מתנהל על פני השטח, רדוד, מקפץ מהר ממקום למקום עד שאי אפשר לעקוב, יחסים בין אישיים הופכים דיגיטליים, קרים, מזוייפים.

בקיצור ריצת האמוק של הטכנולגיה ללא ספק עשתה הרבה, אם באמצעות שהנגישה את הידע, קירבה בין אנשים, חשפה עוולות, שיפרה את הבריאות (או יותר נכון את היכולת להשאיר אותנו גם מנוונים וגם בחיים),  אך יחד עם זאת אל לנו להתעלם משני דברים מרכזיים בזרם הטכנולוגי ששוטפים אותנו לבורות השפכים של הפסולת האנושית. האחד שהיא רידדה את העוצמה האנושית, ואם אפשר לומר, את היתרון האנושי מול המכונות שהיא הטכנולוגיה עצמה. הפכה אותנו כעלה נידף ברוח, הורידה את רמת הריכוז והפרודקטיביות, דירדרה את היכולת הקוגנטיבית והשני שהיא מנוונת אותנו בשיטתיות מבחינה גופנית.
נכון שיש יותר ויותר מודעות לנושאי בריאות, תזונה פעילות גופנית וכו'. אך הם לא חלק אינטגרלי מן הפעילות היומיומית שלנו והם תמיד יהיו כמו ויטמין או תוסף שאנו צריכים לקחת בשביל תחזוקה.
ונכון שהידע היום נפוץ כמו אוויר ושייך לכולם, אך בדגימה רנדומלית של האוויר הזה שאנחנו נושמים תגלו שרובו מזוהם ומטומטם חסר כל ערך וחמצן.

משפט סיכום שלא אשמע כל כך קודר. אני מאמין גדול בטכנולוגיה. אך בראש ובראשונה בטכנולוגיה שמכוונת לפתח את האנשים, להפוך אותם ליותר ממה שהם ולא פחות, טכנולוגיה שמשרתת את המין האנושי ושומרת על היתרון שלו, ולא להפך שהופכת אותו לעבד, מנוונת אותו ובסוף גם צורכת אותו...מממממ שמעתי מטריקס בקהל?

לא דופקים חשבון

בתהחלה הסתכלתי על דור המלניום וחשבתי לעצמי, נו עוד דור רדוד... חושב על התדמית באופן בלתי פוסק, רוצה להראות טוב, לקבל לייקים, להיות מקובל. אין שם כלום חוץ מעטיפה ריקה. איך הם מפרסמים כל הזמן תמונות, אין שום רגע אינטימי ששיך להם, הרגע מתקיים רק אם הוא משותף לכולם. אבל לאט לאט אני מתחיל להבין כי ייתכן שזהו פער הדורות שאינני מצליח לתפוס. תמיד הרגשתי כמורד, הולך מחוץ לנורמה, לא דופק חשבון בדרך שלי--- אבל מסתבר שהדור הזה הולך הרבה יותר רחוק. אין לו בושה ובאמת באמת, אלו שמובילים את החשיפה וההתערטלות הזו, לא באמת מעניין אותם מה שתגידו, אולי בעצם כן, אבל הם  יצאו לאור בכל מקרה, כי זה מה שהם.

דוגמאות מדהימות לכך נתקלתי לאחרונה בחורים ברשת שפשוט יודעים להצביע על הא... מגמות. תודה!


צעירים שמצלמים את עצמם רגע אמיתי אחרי סקס
http://www.holesinthenet.co.il/holesinthenet-media-story-20710

בנות שחושפות מה יש מתחת לאיפור
http://www.holesinthenet.co.il/holesinthenet-media-story-20744

זמרי מטאל קשוחים ברגעים של קוצ'י מוצ'י
http://www.holesinthenet.co.il/holesinthenet-media-story-20727

הזרם

הוא נשטף פנימה, הזרם היה גועש החלטי וחזק, הוא נסחף. כל נסיונות ההתנגדות עם הרגליים, הידיים שגיששו וחיפשו אחיזה, שחייה נגדו או לכיוון הגדה, נכשלו. הוא נכנע. הזרם סחף את כולם, הוא התחיל בגלים ופתאום הצפה שמשתה את כולם מהיבשה, חברים רבים ומשפחות נסחפו לזרם, חלקם טבעו וחלקם מצאו את הדרך להתייצב, הם ויתרו על יכולתם לצאת והמשיכו לשוט עליו. הראש היה מעל המיים, אך ממש בקו האף שאיפשר לנשום בפעמים שנתזים לא חנקו אותו.  כשנתקל במערבולת היה בטוח שאלו רגעיו האחרונים , אך תמיד הופתע לגלות שהמערבולת אמנם שואבת אך כל שעליו לעשות הוא להחזיק מעמד והיא עוברת, הזרם כבר ישלוף אותו החוצה, הוא לא יטבע. הזרם השתלט עליו, אך לא נתן לו לטבוע. לא פעם הוא שאל את עצמו מה הטעם, אולי זה הזמן לוותר, באותם רגעים שהוא כבר משתעל ממים שחדרו לריאות, חשב לצלול פנימה ולסיים את העניין.  נמאס לו להיות רק עם הראש מעל המיים. אך משהו בתוכו לא איפשר לו. זו הייתה התקווה למקום שאליו לוקח אותו הזרם.  היו גם פצועים וכאלו שנזרקו ללא רוח חיים על הגדה והוא הבין שמאבק יכול לעלות לו בחיים לכן צף חרחר ונשם. הנוף היה יפה, אך הוא חלף במהרה. בבוקר היה באזורים פורחים ולקראת הצהריים כבר היה מדבר סביבו. הוא כמעט לא זכר את המסע כי המיים שטפו סביבו והקצף הלבן עיוור את עניו. אבל ברגעים של שקט מאחורי עיקול או נפילה חופשית ממפל היו רגעים של פלא, הם נמשכו שניות אחדות בהם המיים היו שקטים והשמיים נגלו , הוא יכל לראות עולם בין  הטיפות. אלו היו רגעים של נחמה, הוא קרה להם רגעים קטנים של אושר אך הם היו מתפוגגים מהר כי הזרם מיד התגבר והוא היה עסוק בלייצב את עצמו, מייד שכח מדבר קיומם. ככל שחלפו הימים הוא הצליח לאסוף שברי עץ ופיסות של מה שנשאר מהפיצוץ הגדול ובנה לעצמו רפסודה , היא הייתה אמנם רעועה ,אך הצליחה החזיק אותו מעל המיים. מסביבו הוא ראה אנשים במצב דומה. הם כולם נסחפו ובנו להם כל שייט רעועים. באורח פלא בכל פעם שהרפוסדה שלו כמעט טבעה היה מוצא חלק  צף שהשלימה. נראה כאילו יד גדולה ונאלמה דואגת שימשיך לצוף ולהסחף עם כולם.  הייתה לו תקווה בלב, להגיע למקום עליו כולם חולמים, אומרים שבקצה הוא נשפך לתוך ים של שפע , גן עדן. כולם שטים לשם, אך אין עדויות שמישהו אכן הגיע.

ומה אם נשנה את ההגדרה של חיים?

אנו כמובן מגדירים חיים על פי הנסיון האישי שלנו. אבל אם נשמיט את
האורגניזמים הביולוגי מהמשוואה ונגדיר את החיים כיישות אשר יוצרת ופועלת
כגוף מאורגן השואף למטרה ומשכפל את חוקיו פתאום אולי נגלה שדווקא
היקום חי, שיטות מאורגנות ותרבותיות אחרות חיים (תרבות הצריכה, טכנולוגיות) ודווקא אנחנו, מרבית המין
האנושי, נדחק החוצה מההגדרה. אולי אנו בעצם תומכי חיים שמאפשרים
לאינטלגנציות הגדולות הללו, שאנו קטנים מלהבין את קיומם, רק להשתמש בנו
כדלק ומזון...אולי

יזמות עסקית- האם יש לך את זה?

לא פעם אנו קמים בבוקר עם גל של התלהבות, רעיון חדש הפציע לו עם שחר ומזרז אותנו לרקום תכנית שתשנה את חיינו לפחות, אם לא תשנה את העולם.

אנו נוברים בספרים ולומדים את תשעת השלבים להצלחה, שישה צעדים לתכנית עסקית ושלושה שלבים לבנות את שיחת המכירה המושלמת שתפיל כל משקיע מהרגליים.

אנו רק שוכחים לשאול את עצמנו האם  אנחנו יכולים לעמוד על הרגליים אחרי שגלי ההתלהבות ישכחו והאדרנלין יפסיק להציף אותנו, האם נוכל להמשיך לנוע קדימה כאשר רוחות של ספקות ומתחים הנובעים מתהומות אי הודאות יכו על חופי ביטחוננו העצמי. העולם מתעתע ונראה כי אם נקרא את כל הספרים הנכונים נצליח. אנו כרגיל מתחילים מהעטיפה במקום מהיסודות. והיסוד, מה לעשות,  טמון בתכונות האופי הבסיסיות שלנו. על מנת לצאת ליזמות עסקית עלינו להיות מודעים לעצמנו, להכיר במכשולים הפנימיים והחיצוניים המצפים לנו ולתכנן כיצד נוכל לגבור עליהם.

אז מהו המתכון הפנימי הרצוי על מנת לצאת לאחת ההרפתקאות הגדולות בחיים?

כייף חיים-המדינה מארגנת חגיגות סמים לילדים

יש פעמים שאתה קורא עיתונים ומופתע כיצד זרם מחשבה מסויים מכה גלים כמו וירוס, מתפשט כמגפה.
אתה מתבונן על הטירוף שמתהלך סביבך ונדהם לראות כיצד אנשים בעלי חשיבה עצמאית לא פוקחים עניים ומבחינים כי משהו אינו כשורה, משהו לא מסתדר פה.
עשרות אלפי ילדים בשנה מתגלים כלקויי למידה ומועמסים בסמים להסדיר את התופעה. גידול של 76% במספר צרכני הסמים  בקרב הילדים והיד עוד נטויה. רופאים, פסיכולגים, ואנשי חינוך נהלבים מיחצנים את הקמפיין ומחלקים מרשמים כמו פושרים בפינות הדרכים. הורים מאושרים גילו את הנוסחה לאי התמודדות מול פיזור הנפש של ילדיהם ומשמשים כמשגיחים נאמנים, מוודאים שהילדים היקרים בולעים את הסמים... שבשמם המכובס נקראים ריטלין.
גם חברים קרובים גילו את הנוסחה ומצטרפים לחגיגה.."יותר אפקטיבי להם בעבודה" כך הם אומרים. אפילו הבן שלי בא הבוקר כי גם הוא רוצה סמים..."אבא, החברה אומרים שככה יותר קל במבחנים", אז למה לא בעצם???